הלטאות

צ’ינמה איטליה

לינה ורטמולר (1928-2021)

בשנת 1963 ביימה לינה ורטמולר את סרטה הראשון. היא בחרה לפסוע בעקבות המנטור שלה, פדריקו פליני, וייצרה וריאציה משלה ל"הבטלנים" של המאסטרו תוך שהיא מעתיקה את ההתרחשות לדרום איטליה. שלושה צעירים חיים באדישות מוחלטת לכל מה שיש לעולם שמחוץ לעיירה להציע. אנטוניו אפילו מקבל הצעה ממשית, לעבור לרומא, להתגורר אצל הדודה וללמוד בעיר הבירה. אבל אנטוניו לא מסתגל לעיר הגדולה והוא ממהר לחזור הביתה על מנת לשוב לנוחיות של המוכר, הדעות הקדומות, והחיים הפרובינציאלים שכבר הפכו חלק מהווייתו.

84 דקות, איטלקית, תרגום לעברית ולאנגלית.

לזכרה של לינה ורטמולר

צ'ינמה איטליה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי בישראל, כולל מדי שנה תכנית המוקדשת לעבר העשיר של הקולנוע האיטלקי.

השנה יקרין הפסטיבל שישה מבין סרטיה הראשונים של הבמאית האיטלקייה הנודעת, לינה ורטמוילר (2021-1928) שהלכה לעולמה בעת האחרונה.

לינה ורטמולר, שהייתה אסיסטנטית של פדריקו פליני, החלה לביים בשנות השישים של המאה העשרים והיא זכתה לתהילה עולמית בשנות השבעים. סרטה "שבע היפהפיות" משנת 1975 היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר והפך את ורטמילר לאשה הראשונה בהיסטוריה המועמדת לפרס הבימוי.

סרטיה נחשבו כפרובוקטיביים בשל העיסוק החוזר שלה במין, מיניות, גברים ונשים וכל זה בקונטקסט פוליטי. יש שראו את סרטיה כנושאי מסר פמיניסטי לוחמני שהקדים את זמנו, אחרים דווקא חשבו שהיא קיצונית מדי ואולי מזיקה כך למאבק הפמיניסטי.

הפסטיבל יציג את "הלטאות" (1963) סרטה הראשון שהוא מעין וריאציה לסרט "הבטלנים" - סרטו האוטוביוגרפי של המורה הרוחני שלה פדריקו פליני. הסרט מלווה שלושה צעירים שגדלו בפרובינציה ולעולם לא יצליחו לצאת ממנה. "עכשיו הבה נדבר על גברים" (1965) סרט אפיזודות (ז'אנר אופנתי באותן השנים) המשרטט פורטרט לא מחמיא של הגבר האיטלקי אותו מגלם תמיד נינו מנפרדי. "פיתויו של מימי" (1972) תלאותיו של פועל מהדרום שלא מצליח להיחלץ מהמאפיה הסיציליאנית והולך ומסתבך בשל מערכות היחסים שהוא מקיים עם נשים מכל גוני הקשת. "אהבה ואנרכיה" (1973) שעלילתו מתרחשת ברומא תחת הכיבוש הנאצי ועוקבת אחרי גבר המבקש לרצוח את מוסוליני ומוצא מקלט בבית זונות ידידותי.

בחודש מאי יוצגו גם הסרטים "סחף חושים" הבלתי נשכח, "שבע היפהפיות" שהיה מועמד לאוסקר.