פיתויו של מימי

צ’ינמה איטליה

לינה ורטמולר (1928-2021)

מימי מפוטר מהעבודה בשל דעותיו השמאלניות. הוא נאלץ לעזוב את אשתו ולחפש עבודה בטורינו הצפונית. כאן הוא זוכה לסיוע מארגון האחים הסיציליאניים שמתגלה עד מהרה כסניף צפוני של המאפיה של סיציליה ממנה הוא סולד. מימי מתאהב בפיורה, צעירה מהצפון ולשניים נולד תינוק משותף. כשהוא שב לסיציליה הוא מגלה שגם אשתו בגדה בו. כנקמה הוא מכניס להריון את האישה של המאהב של אשתו. ריב מתלקח והמאהב נרצח. המאפיה מגינה על מימי, משחררת אותו מהכלא ומגייסת אותו לשירותיה. פיורה, האישה היחידה שבאמת אהב, תעזוב אותו בשל כך.

121 דקות, איטלקית, תרגום לעברית ולאנגלית.

לזכרה של לינה ורטמולר

צ'ינמה איטליה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי בישראל, כולל מדי שנה תכנית המוקדשת לעבר העשיר של הקולנוע האיטלקי.

השנה יקרין הפסטיבל שישה מבין סרטיה הראשונים של הבמאית האיטלקייה הנודעת, לינה ורטמוילר (2021-1928) שהלכה לעולמה בעת האחרונה.

לינה ורטמולר, שהייתה אסיסטנטית של פדריקו פליני, החלה לביים בשנות השישים של המאה העשרים והיא זכתה לתהילה עולמית בשנות השבעים. סרטה "שבע היפהפיות" משנת 1975 היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר והפך את ורטמילר לאשה הראשונה בהיסטוריה המועמדת לפרס הבימוי.

סרטיה נחשבו כפרובוקטיביים בשל העיסוק החוזר שלה במין, מיניות, גברים ונשים וכל זה בקונטקסט פוליטי. יש שראו את סרטיה כנושאי מסר פמיניסטי לוחמני שהקדים את זמנו, אחרים דווקא חשבו שהיא קיצונית מדי ואולי מזיקה כך למאבק הפמיניסטי.

הפסטיבל יציג את "הלטאות" (1963) סרטה הראשון שהוא מעין וריאציה לסרט "הבטלנים" - סרטו האוטוביוגרפי של המורה הרוחני שלה פדריקו פליני. הסרט מלווה שלושה צעירים שגדלו בפרובינציה ולעולם לא יצליחו לצאת ממנה. "עכשיו הבה נדבר על גברים" (1965) סרט אפיזודות (ז'אנר אופנתי באותן השנים) המשרטט פורטרט לא מחמיא של הגבר האיטלקי אותו מגלם תמיד נינו מנפרדי. "פיתויו של מימי" (1972) תלאותיו של פועל מהדרום שלא מצליח להיחלץ מהמאפיה הסיציליאנית והולך ומסתבך בשל מערכות היחסים שהוא מקיים עם נשים מכל גוני הקשת. "אהבה ואנרכיה" (1973) שעלילתו מתרחשת ברומא תחת הכיבוש הנאצי ועוקבת אחרי גבר המבקש לרצוח את מוסוליני ומוצא מקלט בבית זונות ידידותי.

בחודש מאי יוצגו גם הסרטים "סחף חושים" הבלתי נשכח, "שבע היפהפיות" שהיה מועמד לאוסקר.