מחווה למפיק הסרטים הישראלי אמציה חיוני 1933-1990
26 שנים לאחר מותו ב-2.6.90 עורך הסינימטק של תל אביב מחווה למפיק הישראלי אמציה חיוני. חיוני היה מחלוצי תעשיית הקולנוע הישראלית בשנות ה-60.
יליד כפר ברנדייס, חניך השומר הצעיר, וממייסדי קיבוץ ברעם, חיוני התאהב בקולנוע. ב-1961, כּשׁחיוני ומנחם גולן חזרוּ ארצה מניו יורק - שם למדו קולנוע ביחד באוניברסיטת סיטי קולג׳ - מצאוּ תעשיית סרטים בחיתוליה. בעוד גולן שם את פניי לסרטים מסחריים, חיוני גמר פנים להפיק סרטי ארט האוס (art house): משימה כמעט בלתי אפשרי בישראל של אז.
בסרט הראשון שהפיק - ״אולי תרדו שם״ (1963) - חיוני גם ניסה את ידו בבימוי - לצידו של פּוּצ׳וּ. ב-1963 כּשׁחיוני הפיק את הסרט הקצר ״הקרב על היעד״ הכיר את אורי זוהר ודוד גורפינקל, ושם נולדה שותפות ארוּכּה ופּורה.
ב-1964 פנה חיוני אל אורי זוהר וסיפר לו שמזימתוֹ לעשות סרט סאטירי על החברה הישראלית, שבמרכזו עומד פוליטיקאי רב-מלל ודמגוגיה. חיוני הציע לזוהר לככב. כשדן בן אמוץ סרב לביים מינה חיוני את זוהר כּבּמאי. וכך, עם הסרט ״חור בלבנה״ (1965), נולדו בד בבד, הקולנוע האוונגארדי הישראלי, והקריירה של אורי זוהר כבמאי קולנוע.
כשנה לאחר מכן, ב-1966, פנה זוהר אל חיוני, לאחר שקרא את סיפור של א.ב. יהושע ״שלושה ימים וילד״ וביקש ממנו להפיק את הסרט, שהפך למיתולוגי בקולנוע הישראלי. הסרט היה הראשון בתעשייה הישראלית שזכה בפרס ראשי בפסטיבל קאן: פרס השחקן הטוב ביותר, לעודד קוטלר (1967).
בין שאר הסרטים שיוקרנו במסגרת הרטרוספקטיבה לחיוני הם: הסרט ״הדיבוק״ (1968) בבימויו של אילן אלדד, וסרטו האחרון של חיוני, האנטי-ארט-האוס, ״הטרמפיסט״ (1972), בבימויו של עמוס ספר.
יליד כפר ברנדייס, חניך השומר הצעיר, וממייסדי קיבוץ ברעם, חיוני התאהב בקולנוע. ב-1961, כּשׁחיוני ומנחם גולן חזרוּ ארצה מניו יורק - שם למדו קולנוע ביחד באוניברסיטת סיטי קולג׳ - מצאוּ תעשיית סרטים בחיתוליה. בעוד גולן שם את פניי לסרטים מסחריים, חיוני גמר פנים להפיק סרטי ארט האוס (art house): משימה כמעט בלתי אפשרי בישראל של אז.
בסרט הראשון שהפיק - ״אולי תרדו שם״ (1963) - חיוני גם ניסה את ידו בבימוי - לצידו של פּוּצ׳וּ. ב-1963 כּשׁחיוני הפיק את הסרט הקצר ״הקרב על היעד״ הכיר את אורי זוהר ודוד גורפינקל, ושם נולדה שותפות ארוּכּה ופּורה.
ב-1964 פנה חיוני אל אורי זוהר וסיפר לו שמזימתוֹ לעשות סרט סאטירי על החברה הישראלית, שבמרכזו עומד פוליטיקאי רב-מלל ודמגוגיה. חיוני הציע לזוהר לככב. כשדן בן אמוץ סרב לביים מינה חיוני את זוהר כּבּמאי. וכך, עם הסרט ״חור בלבנה״ (1965), נולדו בד בבד, הקולנוע האוונגארדי הישראלי, והקריירה של אורי זוהר כבמאי קולנוע.
כשנה לאחר מכן, ב-1966, פנה זוהר אל חיוני, לאחר שקרא את סיפור של א.ב. יהושע ״שלושה ימים וילד״ וביקש ממנו להפיק את הסרט, שהפך למיתולוגי בקולנוע הישראלי. הסרט היה הראשון בתעשייה הישראלית שזכה בפרס ראשי בפסטיבל קאן: פרס השחקן הטוב ביותר, לעודד קוטלר (1967).
בין שאר הסרטים שיוקרנו במסגרת הרטרוספקטיבה לחיוני הם: הסרט ״הדיבוק״ (1968) בבימויו של אילן אלדד, וסרטו האחרון של חיוני, האנטי-ארט-האוס, ״הטרמפיסט״ (1972), בבימויו של עמוס ספר.